עובדת הגישה לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד מעסיקיה. היא טענה שבמהלך עבודתה סבלה מהטרדות מיניות ומהתעמרות, ושנגרם לה נזק נפשי. כדי לבסס את הנזק היא צירפה חוות דעת פסיכיאטרית, וגם מכתב שמאשר שהיא מקבלת טיפול פסיכולוגי.
הנתבעים ביקשו לבדוק אותה אצל פסיכיאטר מטעמם. הפסיכיאטר דרש לקבל את כל רישומי הפסיכולוגיות שטיפלו בה. העובדת התנגדה, אבל בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה הורו לה למסור את הרישומים.
הגשנו בשמה עתירה לבג"ץ. ב-23.7.2019 קיבל בית המשפט העליון את העתירה ברוב דעות, וביטל את שתי ההחלטות. השופט יצחק עמית, שאליו הצטרף השופט דוד מינץ, קבע כמה עקרונות חשובים:
- הגשת תביעה אינה מוותרת מראש על כל זכות לפרטיות ולחיסיון. בית המשפט צריך לאזן בין האינטרסים בכל מקרה לגופו.
- אין לפרוץ בנקל את החיסיון שבין מטפל למטופל. חשיפה כזאת פוגעת באמון שהטיפול נשען עליו, ועלולה להרתיע אנשים מלפנות לטיפול. הדבר נכון במיוחד לנפגעי עבירות מין והטרדה מינית.
- מומחה מטעם נתבע אינו יכול לדרוש תיעוד נפשי רחב יותר ממה שהיה בפני המומחה מטעם התובע.
- הרשומות האישיות של המטפל אינן חלק מהרשומה הטיפולית, ואין לדרוש את חשיפתן.
המשמעות המעשית: עובדים שתובעים בגין הטרדה מינית או התעמרות יכולים לטעון לנזק נפשי, בלי לחשוש שכל מה שאמרו בחדר הטיפולים יועבר לצד השני. פסק הדין מצוטט מאז בבתי המשפט ובספרות המקצועית, ובהם הסתדרות הפסיכולוגים.
(בג"ץ 1347/18 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, 23.7.2019. שם העותרת חסוי.)
