עובד שכיהן כמנהל חנות התפטר לאחר כארבע שנות עבודה. זמן קצר אחר כך הגישה נגדו המעסיקה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. היא טענה שגנב ממנה כ-643 אלף ש"ח במזומן, ודרשה גם השבה של חיובי אשראי ושל שכר על שעות שלא עבד, וכן שלילת פיצויי פיטורים. בסך הכול דרשה כ-700 אלף ש"ח. מנגד הגשנו בשם העובד תביעה שכנגד על זכויותיו הסוציאליות.
בפסק הדין, שניתן ב-30.9.2026, חזר בית הדין על הכלל: טענת גניבה נגד עובד היא טענה חמורה, וכדי להוכיח אותה נדרשות ראיות ברמה גבוהה. אין די בכך שהיו חוסרים בקופה. המעסיק צריך להוכיח שהעובד הוא שלקח את הכסף.
בית הדין בחן את התקופה חודש אחר חודש. הוא קבע שהטענות הוכחו רק לגבי שני חודשים שבהם העובד עבד בחנות לבדו. ביתר התקופה עבדו בחנות גם אחרים, ולכן לא הוכח שהעובד הוא שלקח את הכסף. גם הטענה שכל התשלומים בחנות נעשו במזומן לא הוכחה. כך צומצם החיוב מכ-700 אלף ש"ח לכ-43 אלף ש"ח, כלומר בכ-94%. התביעה שכנגד התקבלה בחלקה, והמעסיקה חויבה לשלם לעובד הפרשי פנסיה, פדיון חופשה והבראה. הדרישה לשלול ממנו פיצויי פיטורים לא התקבלה.
המסר למעסיקים ולעובדים: האשמה בגניבה אינה קיצור דרך לשלילת זכויות. גם כשיש חוסרים, בית הדין יבדוק אם יש ראיות שקושרות את העובד עצמו לכל סכום ולכל תקופה.
(בית הדין האזורי לעבודה תל אביב, 30.9.2026. פרטי הצדדים הושמטו.)
