מרשנו גילה שבקבוצת פייסבוק סגורה פורסם עליו פוסט שהאשים אותו בעבירת מין. שמו לא הופיע בפוסט, אבל הוא כלל פרטים שחברי הקהילה הקטנה זיהו בקלות. אנשים שקראו את הפוסט אכן קשרו אותו אליו, והוא נאלץ להתמודד עם ההשלכות בחוגים החברתיים שלו.
הגשנו בשמו תביעת לשון הרע, ובית משפט השלום שמע את הראיות. הנתבעת טענה שהפוסט לא כוון אליו, שהדברים הם אמת, ושכללי הקבוצה אסרו להוציא ממנה צילומי מסך, כך שאסור לו להשתמש בהם.
בית המשפט דחה את הטענות לגבי הפוסט הזה וקבע כמה עקרונות:
- זיהוי: אין צורך לציין שם כדי שפרסום ייחשב לשון הרע. מספיק שהקוראים מזהים במי מדובר, ובקהילה קטנה די בפרטים מסגירים.
- אמת: האשמה בעבירת מין היא אחת ההאשמות החמורות ביותר. מי שמפרסם אותה צריך להוכיח שהיא אמת, ובמקרה הזה הטענה לא הוכחה.
- צילומי מסך: כללים פנימיים של קבוצה סגורה, שאוסרים צילום מסך, אינם מונעים מהנפגע להשתמש בפרסום כראיה בבית המשפט.
- מחיקה בדיעבד: הסרת הפוסט אחרי שהופץ ונקרא אינה מבטלת את הנזק.
הנתבעת חויבה לשלם 40,000 ש"ח פיצוי, ועוד 10,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין והחזר אגרה. טענה בגין פרסום נוסף נדחתה.
המסר: "קבוצה סגורה" אינה מקום חסין. פוסט שמאשים אדם בעבירה חמורה, גם בלי לציין את שמו, עלול לעלות ביוקר למי שפרסם אותו.
(פרטי הצדדים והתיק הושמטו כדי לשמור על פרטיותם.)
